בזמן האחרון יש לי תחושה שיש כאן שתי מדינות (לפחות). חשבתי שאולי במקום לכעוס, להתייאש ולבקר, כדאי שאנסה להבין מנין נובעת צורת ההתנהגות שאיני מצליחה להבין. לשם כך, החלטתי לצאת מהבועה הקטנה שלי, המנותקת מהמציאות, ולבדוק שתי תוכניות טלביזיה מדוברות.
בראשונה עוד הייתי המומה. בשנייה כבר צחקתי כאילו זה אחד הסטנד-אפים הטובים ביותר שראיתי. ההכרה שזה אמיתי פשוט לא הכתה בי.
עצם העובדה שראיתי טלביזיה היא חידוש מרענן. כבר שנים שאיני טורחת לפתוח את המכשיר מהסיבה הפשוטה שאין מה לראות בו. ערוצי ארצנו גדושים בחומרים שלא עושים לי טוב: תוכניות הריאליטי מעצבנות אותי, תחרויות המוזיקה גורמות לי לבכות על מר גורלה של השירה המקצועית, תחרויות הריקוד שולחות אותי למנות את הימים עד בואו הקרוב של בוריס אייפמן לארץ, הסדרות הישראליות מעלות בי תהייה האם אי פעם מי מהשחקנים שמע על סטניסלבסקי ובתכניות הבוקר אני מוצאת את עצמי שוב שואלת לאן נעלמה תרבות הדיבור והשיח. לאחר כמה ניסיונות כושלים, וטעימות צנועות מהז'אנרים הנ"ל, החלטתי להשקיע את שעות הפנאי שלי בדברים אחרים. בואו רק נאמר שהסטטיסטיקה האחרונה, לפיה הישראלי הממוצע רואה 4 שעות טלביזיה ביום, אינה לוקחת אותי בחשבון, אפילו לא בצד השמאלי ביותר של עקומת גאוס.
ובכן, השבוע התיישבתי במלוא הרצינות, ממש כאילו מדובר באחד השיעורים היותר מרתקים שקיימים, והכרחתי את ישבני לא לקום מהכורסא במשך כ 30 דקות לכל תכנית. זה היה קשה, מודה.
התכנית הראשונה הייתה בית ספר למוזיקה. אילולא ראיתי את אות פתיחת התכנית, הייתי מניחה מיד כי מדובר בריאליטי שמטרתו לבחון התאמת מועמדים לאיוש דוכנים בשוק. בעצם, לא יפה להעליב כך את מוכרי השוק – הם יודעים להתנהג בצורה יותר תרבותית מכמה שופטים בבית הספר למוזיקה. אין ספק שהשופטת הראשית מפגינה טוב טעם, תרבות ונשיות. בעיקר ניכרת עדינותה כאשר היא פוצחת במחיאת כפיים שנועדה לשלהב את הקהל (ההמום גם ככה) לשמע אחד מבני טיפוחיה. הביקורת על השיר מביכה אפילו את הילדים. הם מבינים שאין להם מה לעשות איתה. ההכנה לביצוע השיר מגוחכת והקשר בינה לבין מקצועיות מקרית ביותר. החימום המוצע לילדים האומללים יכול אולי לחמם את האוויר סביבם, אך לבטח לא את מיתרי הקול. הנה שוב הגיחה העצבנות שלי – הרי התכנית לא מיועדת ליודעי דבר (כן, יש עוד כמה כאלה כאן), אלא לקהל הרחב שמאמין שזה באמת מה שנדרש מזמר. והאמת? רוב הזמרים שלנו אכן עומדים בקריטריונים המחמירים הללו. במחשבה שנייה נעצבתי מהתכנית.
התכנית השנייה והכה מדוברת שהעזתי להציץ בה הייתה פרק של מעושרות. ברגעים הראשונים הייתי מהמרת על תכנית סאטירה, עם משחק ממש גרוע. כשהבנתי שמדובר בנשים אמיתיות, לא האמנתי לעיני ולאוזניי. רצה הגורל ונפלתי על פרק שעסק גם הוא בקולה ("הנדיר") של אחת המתמודדות, כלומר המעושרות, כלומר המקושרות, כלומר… מפתיע, בהתחשב בגילי הלא כה רך בשנים, שמעולם לא נתקלתי בנשים מסוג זה. תנועות הידיים זרות לי לחלוטין, נושאי השיחות לא הצליחו לעבור אצלי את חמש הדקות, לבוש כזה לא ראיתי באף חנות (אין ספק שהגיחה לחנות "אוטיקה" הייתה נחוצה), ואחוות-שנאת נשים עוצמתית שכזו לא חוויתי מימי. לפתע ירד לי האסימון – "מעושרות" לא מדברת על כסף, אלא על עושר מילולי. האם שמתם לב לשפה? לאוצר המילים הרחב של הנשים? למשפטים המורכבים שהן משכילות לנדב לנו, פשוטי העם? אין ספק שהתכנית הזו היא פירור שנזרק לעברינו…
חייבת לציין כי הצפייה בתכניות האלו, לאחר שההלם שכך, חיברה לי עוד חתיכה אחת בפאזל המורכב הזה של המדינה האחרת, זו שאני חיה בה, אך מזמן לא הרגשתי כה מנותקת ממנה. האמת? לא בטוח שבא לי להתחבר…
ניסיתי למצוא בשיר את הקונטרסט המוחלט. אשה שיודעת מהי עבודה קולית ומקצועית, בעלת מראה אותנטי ולא מצועצע. אולי אין לה כלום, אבל יש לה את כל מה שאנשי התכניות האלו לעולם לא ישיגו…
מה דעתכם? אשמח לשמוע