בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת על חברות, וחוזרת שוב ושוב לכמה אנשים יקרים שמלווים אותי כבר המון שנים. עם שניים מהם שיחקתי כבר בגן. התחושה הזו שהם שם, הביטחון שיש לנו זה בזה, מחמם לי את הלב לאט לאט, על אש קטנה ונעימה, במשך שנים.

יש משהו בחנויות כמו דהרי, שמיד זורקות אותי, ממש כמו המג'יק סטיק של דבי וגבי – אחורה בזמן, לימי הגן, לבקרים בבית הספר, לטיולים השנתיים, לערבים של שיחות נפש, ללילות לבנים.

דהרי, חנות הספרים (יש למשפחה גם את חנות האומנות ברח' יד המעביר ואת חנות האופניים המיתולוגית של אבשלום), היא חנות שאין בה שום דבר חדשני, ואני אומרת את זה לטובתה. היא שומרת על אותו אופי כבר שנים ולא מרגישה שום צורך לחדש, לפרסם, להמציא עצמה מחדש. והאמת, אין לה סיבה טובה לעשות זאת. ניתן למצוא שם כלי כתיבה, משחקים, ציוד וספרים לבית הספר, בלונים, ברכות, צעצועים, מתנות, ועוד. ניתן גם למלא טוטו, לוטו או לגרד חישגד ולהתפלל לטוב.

המרכז הזה בהדר יוסף, שמשום מה טרם הוכרז כמבנה לשימור, טומן בחובו כמה אוצרות עתיקים. ממש כמו מנת טבע, ובניגוד למכולת הדר – לדהרי תמיד מתחשק לי להיכנס, בדיוק באותו האופן שתמיד משמח לפגוש חבר קרוב. אף אחד לא יעיר לך אם יתחשק לך לנסות 20 עטים. אף אחד לא יתהה מדוע אתה מתעכב מול סטנד הברכות המאוירות. אף אחד לא יסתכל עליך במבט מוזר אם תבחן ביתר תשומת לב את חוברות התשחצים, או את פניהן של הדוגמניות משנות השמונים שמככבות על שעריהן.

כמעט תמיד אני פוגשת שם פנים מוכרות – לפעמים את משה הספר שתמיד זוכר את כל אלו שהסתפרו אצלו במשך השנים, כולל היסטוריה, שמות בני המשפחה, עיסוק ותחביבים; לפעמים מישהו שלמד איתי בתיכון וחזר לשכונה, ולפעמים הורה לאחד מהילדים שלומדים עם ילדיי.

דהרי הוא עסק משפחתי, ותמיד מרגש אותי לראות את בני המשפחה מתגייסים לעזרה כשיש לחץ (למשל לפני תחילת השנה, כאשר כולם אצים להצטייד בספרים ומחברות). אני בטוחה שאיש מבני המשפחה לא יכול להרגיש שהוא לבד בעולם – התמיכה שם מאוד מורגשת, מוחשית.

היום, בעולם הדיגיטלי, עם השאיפה לוירטואלי, נדיר למצוא עסקים קטנים כאלו, עם אווירה של פעם, עם אנרגיה חיובית, עם מחירים שפויים לגמרי, עם ערכים כמו משפחה, עם יציבות כמו של חבר אמיתי.

עם חברי הילדות שלי לעולם אין לי צורך להסביר. הם מבינים מיד. ממש כמו דהרי, אין לי גם צורך לחדש – כי הם מכירים טוב טוב את הישן – ובגללו בחרנו זה בזה. לא צריך להתחיל מהתחלה בכל מפגש – אלא בדיוק במקום בו עצרנו בפעם האחרונה.

פרץ הנוסטלגיה גורם לי לחייך. רצה לאפות דובשניות – חייבת משהו שגם בפה יזרוק אותי לילדות. ממהרת לשמוע אחד השירים שמיד מחברים אותי לחבר אהוב. מחפשת סיבה לשוב לדהרי.

איך אמר פעם החבר הכי טוב שלי – "אנחנו נצחיים". כן, המקום הזה נמצא שם, ואני תמיד שמחה לשוב אליו…

דהרי, הדר יוסף 12. טל' 03-6477248