עמדתי בטקס של היום הראשון בבית הספר והתחושה שאפפה אותי הייתה של כאוס, של חוסר אונים. הזדהות? אולי. הקטנטנים, שזה עתה בקעו מחממת הגן, נזרקים לפתע למקום הגדול ועתיר הבלאגן הזה. פלא שהם נראים אבודים?

הבה נדמיין איך היינו אנחנו מרגישים במצב כדלקמן:

האדם הקרוב אליך ביותר מביא אותך למקום זר, גדול, ומשאיר אותך לבדך עם עוד בני גילך, שאת חלקם, במקרה הטוב, אתה מכיר. לפתע נכנסת אישה חביבה יותר או פחות ומסבירה לך מה עומד להתרחש בהמשך. אתה מביט סביב ומנסה להבין היכן אתה נמצא – המבנה, החדר, החלונות, השולחנות, התיק הזה שלצידי שלא ממש הצלחתי להרים. הכל די חדש. והאישה החביבה עדיין מדברת ומסבירה. לא בטוח ששמעת הכל, שלא נדבר על להפנים.

טרם הבנת מה רוצים ממך, והנה היא פוקדת עליך לתת יד לחברך ולצעוד יחד בטור לרחבת הטקסים שבבית הספר. טקסים? לא בטוח ששמעת עליהם עד עכשיו. בעוד אתה צועד תחת השמש הקופחת, אתה מרגיש מאות עיניים ננעצות בך, חלקן מחייכות, חלקן מחפשות. ואז מתחילים הבזקי הפלאשים ותקתוקי המצלמות. וכל שאתה רוצה זה למצוא את האדם הקרוב הזה, שמבטו נותן לך מרגוע, ולו לשנייה. אך לא- אתה אמור לצעוד, להמשיך. לא לעצור חלילה.

לאחר צעדה ארוכה, אתה יושב בשמש, מביט סביב ומחפש, בעוד אישה מוזרה ומלאת אנרגיה עומדת על הבמה ומסבירה דברים שאת פשרם אינך מבין. ושוב אתה כמה לאותו מבט אוהב, שלא נאמר חיבוק חם. אתה מתחיל להזיע, והדקות עוברות, ואותה אישה מוזרה ממשיכה לדבר בקצב מהיר מדי, ואתה לא מצליח להבין על מה. ואז מתקרבים אליך אנשים גדולים – בעלי אותן עיניים אימתניות שהביטו בך קודם. ושוב הבזקי המצלמות שלא פוסקות. רגע- איפה העיניים שירגיעו אותי? מה אני עושה פה בכלל? מה אני אמור לעשות עכשיו? מי כל האנשים האלו מסביב? למה הם מצלמים אותי כל הזמן? מי זו האישה הזו? ממה היא מתלהבת כל כך? מתי כבר אני אוכל לשחק עם החברים שלי? ולמה לעזאזל אין לי בקבוק שתיה איתי?

וכך עוברות להן הדקות באיטיות בלתי נסבלת. האנשים מסביב מחייכים. כמה נשים אפילו מזילות דמעה. היה כאן משהו עצוב ופספסתי? פתאום כולם נעמדים, קוראים לי לבוא, ללכת. לאן? אין לי מושג. מסתכל שוב על העיניים המרגיעות, אבל עדיין מרגיש אבוד.

שנת 2011. משך טקס הקבלה לכיתה א' כמעט שעה. לא הבחנתי ברגע אחד שהיה מיועד באמת לילדי כיתה א'. המנהלת, שלא טרחה להציג את עצמה, התמקדה בשיווק להורים. אין ספק שהם חשובים, אבל בינינו – לא הם אלו שאבודים שם…

שיהיה לקטנטנים שלנו בהצלחה. מקווה שלמרות הכאוס, תצליחו למצוא שם סדר משלכם…