(פוסט על הרובע המקביל בכינרת ;-))

המשפחה החליטה, בצעד אמיץ, להצפין לכינרת ולבלות שם סוף שבוע.

אז מה היה שם? מה יש שם שאין ברובע שלנו, וההפך?

ברגע שאנו מגיעים, אני מקבלת תחושה שהזמן שונה, שחזרנו לשנות השמונים.

הרי אם נביט אל הכינרת מתל אביב, נראה אותה בעבר, לא? האם יחסות הזמן עובדת רק כאשר מדובר על כוכבים מרוחקים, או שמא ניתן להשליכה גם למקומות בארצנו הזעירה? הנה התיאוריה שלי- נסענו כשעה וארבעים דקות וחזרנו למעשה 30 שנה אחורה.

נתחיל בהיבט הקולינרי. אבוי.

היעדר הקפאין האיכותי כמעט העביר את האחת על דעתה. הקפה הקרוב ביותר לחוף היה ארומה- איך התדרדרנו עד הלום? גם כשהגיע מחוזק, לא הצליח לעודד את נפשי העייפה והצמאה. על גדות הימה ניתן היה ללגום נס קפה של עלית. כן, שמעתם נכון.

למסעדות באזור יש יופי של פוטנציאל, אבל הן נושאות עמן ניחוח ארכאי. צל התמר נפלאה, כפרית, נעימה, והמשחקיות מעסיקות את הילדים בזמן שתיית יין ממש לא רע ממיטב הבוטיקים הישראלים, אך משהו בכל זאת חסר. לא ברור לי מה. אולי קידמה.

כמה מסעדות טברייניות הן בעלות נוף שאין כמותו בתל אביב. לפגודה מרפסת על הכינרת. פסטורלי, אך עשוי בחובבנות – אין תאורה, אין מיצוי של האווירה. המנות גדולות מאוד, לא תואמות את האיפוק האסייתי לו הורגלנו. הטעם טוב, אבל יש בו משהו משנות השמונים. טעמים שמזכירים לי את לוטוס, סוקי יאקי. אולי מונוסודיום גלוטמט…

נעבור להיבט המוזיקלי.

פה דווקא נכונה לי הפתעה לטובה. על שפת הים משמיע די. ג'יי קשיש, או סתם חובב אייטיז, מוזיקה נהדרת. באחר הצהריים אחד שמענו את כל אלבום ההופעה של פינק פלויד, הנעים את זמננו קולו הנפלא של בריאן פרי, ולקראת שקיעה הפציע דון מקלין. היה נעים, נוסטלגי. פתאום שמחתי לחזור לעבר. כמה לא ים תיכוני.

ונמשיך בהיבט האינטלקטואלי.

בשישי בערב נקלענו להרצאה מפי קיבוצניק חביב וממושקף על אסטרונומיה. הילדים שמעו על חורים שחורים, כוכבי שביט ותיאוריית המפץ הגדול, ואני תהיתי מה יש לנו שם, בהמשך, אחרי היקום. מחשבות כאלו שגורמות לי (שוב) לא לעצום עין. לבי החסיר פעימה כאשר הבטנו על הדובה הגדולה והילדים זיהו את כוכב הצפון. הבטנו אל העבר הרחוק שלנו, ממש מכאן, משנות השמונים.

ההיבט הבולט בכינרת היה ללא ספק ההיבט האופנתי.

לא בכדי הציע שותפי לרובע שאסתפק בפינג'ן. לא סתם ראה אותי בעיני רוחו אוחזת אקורדיון ביד. עוד כמה שעות בכינרת וחדי האוזן היו שומעים אותי מזמזמת את "הנה מה טוב ומה נעים". אווירת שנות השמונים שורה כאן גם על האופנה. הגברים בכרסים משתפלות, בבגדי ים ארוכים, הנשים בבגדי ערב שכוללים חצאיות ג'ינס וגופיות בורוד פוקסיה. אז מה אם יש קצת דשא? זו סיבה להתרשל? על בגדי חוף שמעתם?

חזרתי לרובע, לחיקו של הקפה האיכותי של ביתא. וכאילו כדי להקל עלי את הנחיתה בזמן שונה, השמיעו כאן את דון מקלין. שמי הרובע, זרועי כוכבים, חייכו אלי מלמעלה..