(האיור: הדס טל)

הדס פנתה אלי במייל וסיפרה לי את הסיפור המרגש על האשה מצהלה. כדאי גם לכם לשמוע, ולכן הזמנתי אותה להתארח בבלוג:

שמי הדס, גרתי ברמות צהלה כעשר שנים ולאחרונה עזבתי לאיזור השרון.

למרות שאני כבר לא תושבת האיזור, צהלה היא עדיין חלק ממני ואני תמיד מוצאת הזדמנות לחזור לבקר.

באחד מסופי השבוע שיצא לי לבקר בשכונה, פגשתי באישה מבוגרת מקסימה ומיוחדת.

על המפגש הזה אני רוצה לספר כדי שאולי עוד מתושבי השכונה יוכלו לגשת להגיד לה שלום ויזכו להנות מחברתה.

הסיפור מתחיל ביום שישי אחד. בדרכי לבית הקפה במרכז המסחרי הסמוך לפארק מודעי ראיתי אישה חביבה, יושבת על כיסא לבדה בכניסה לפארק, לידה מונחת עגלת הקניות שלה ומסביבה מוקפת חתולים ידידותיים שיושבים לצידה.

בעודי יושבת בבית הקפה המחשבה על האישה לא עזבה אותי, והתחלתי לחשוב איך אוכל לעזור לה, מה אוכל לקנות לה לקראת השבת מהסופרמרקט הסמוך. לאחר ששילמתי את החשבון החלטתי ללכת לדבר איתה.

התקדמתי לכיוון הפארק, ניגשתי אליה ואמרתי ״מה שלומך?״ ״בסדר: היא הנהנה״. הנחתי את היד שלי על הכתף שלה בעדינות ״מה אני יכולה לקנות לך שיהיה לך לשבת? מה את צריכה?". ״כלום כלום. הכל בסדר. שאלוהים יברך אותך״.

למרות זאת החלטתי לשאול שוב ״את בטוחה? אולי אני יכולה לדאוג לאוכל לחתולים?״ ופה הפנים שלה התמלאו באור. ״או! זה כן! בבקשה. אבל לא להוציא הרבה כסף. אני מאוד מבקשת ממך, לא הרבה. קצת קצת בשבילם״

הצלחתי לשכנע אותה לפחות לדאוג לה לבקבוק מים קטן והלכתי לסופרמרקט הסמוך לקנות לה את המצרכים.

כשחזרתי ונתתי לה את הבקבוק מים הקטן ואת פחית המזון לחתולים היא התרגשה מאוד, נישקה אותי ואמרה לי: ״אני מברכת אותך שכל מה שתרצי יתגשם ושתדעי לך שאם אני אומרת לך זה יקרה. תודה לך תודה לך״. נפרדנו בחיבוק ויצאתי לדרכי, מלאת דמעות ושמחה שיכולתי להיות לעזר ולו בקצת.

מרוב ההתרגשות שכחתי לשאול לשמה, אינני יודעת מתי בדיוק באיזה שעות וימים היא יושבת שם, אבל היא אישה כל כך חמה וצנועה שנראית צמאה לשיחה וקצת חברה.

היא גרה בסביבה ודוברת רוסית ואידיש. יושבת בכניסה לפארק מודעי.

אשמח מכל הלב אם מי שגר באיזור יוכל לגשת אליה, להגיד לה שלום ולשוחח איתה מעט.

תודה.

הדס

תודה רבה להדס שריגשה אותי עם האכפתיות והכנות שלה. מקווה שגם אתכם. והשיר? ממני.