כן, שמעתם נכון.
כן, זו עדיין אני.
וזה לא שהתכוונתי שזה יקרה. אבל זה קרה.
אל דאגה, אני לא עוזבת את הרובע, ואין הרבה סיכוי שתראו אותי בבית הכנסת בזמן הקרוב. אם היו אומרים לי שמפגש כזה עלול לקרות, הייתי בטוחה שמדובר במפץ הגדול, לא פחות. הייתי מהמרת על תוצאות של סופרנובה או לפחות חור שחור. מי היה מאמין שלא רק שאשרוד את זה, אפילו איהנה?
כשנסעתי ללונדון, ופיללתי לשקט, כמעט התאכזבתי (על מי אני עובדת? סופר התאכזבתי) כשלצידי במטוס, במקום הבחורה השקטה שהשתכנה לידי בתחילה, הפציעו להם צמד חרדים צעירים ומשולהבים שביקשו לשבת יחד כי יש להם סוגיות להתפלפל בהן (כן, כך במקור).
עכשיו? עד שזכיתי סוף סוף לתחילת השקט שלי? ועוד באידיש? למה זה קורה לי? אלו המחשבות שעלו לי בראש בזו אחר זו. הודיתי בשקט לאזניות שתחבתי לתיק בשנייה האחרונה, והוצאתי כמעט במחאה את הקינדל לטובת עוד ספר על בלוגים שתכננתי לסיים במהלך הטיסה.
אז זהו, שציפיות לחוד ומציאות לחוד. תוך דקות השניים פנו אלי (מה שהפתיע אותי, כמובן), ודרשו את דעתי בסוגיות חילוניות מול דתיות. ברגע שהתחלנו, זה היה בלתי ניתן לעצירה. הם היו שני מחותנים, חכמים ומקסימים, והסקרנות שלהם (כנראה כמו גם שלי) לא ידעה שובע.
הם ניפצו לי כל כך הרבה מוסכמות! (אני מניחה שניפצתי להם לא פחות).
שוחחנו על כפיה דתית, על מזון כשר, על פרשנות לתורה (מי זוכר בכלל משהו משיעורי תנ"ך?), על אמונה, על אנשים, על ערכים ומשפחה, על הפרדה בין נשים וגברים, על טבעונות, ובעיקר על חברות ועל מחיר שמשלם מי שבוחר לעשות דברים בדרך קצת שונה. הם התפלאו לדעת שזה קיים גם בחברה החילונית, וביקשו עוד ועוד דוגמאות.
השיחה איתם זרמה כל כך בנינוחות ובעניין, שלרגעים שכחתי שכמעט אוקיינוס של אמונה מפריד בינינו. ואם אני הצלחתי לשכוח, אני מניחה שגם הם.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? איך זה קשור לרובע?
כי השיחה המאוד אינטנסיבית, סוערת ומרגשת הזו, הוכיחה לי שאין באמת פערים כל כך גדולים בין האנשים שפה. שכולנו בעצם רוצים לחיות את חיינו בשלווה, שאנחנו כן מוכנים לגשת ולראות ולשמוע את הצד השני, גם אם הדעות שלו כל כך מנוגדות לאלו שלנו.
כי שינוי מתחיל בהקשבה לאחר. זה לא אומר להבין הכל, אבל זה בהחלט אומר לקבל שאנחנו שונים וזה בסדר! זה אומר להתחיל לגשת, לשנות דברים קטנים במרחב שלנו, להיות קצת יותר נחמדים זה לזה. וזה כל כך קל.
ואני הרי כל הזמן מדברת על לייצר שינוי, והקלישאה הזו שלפיה השינוי מתחיל בנו? היא נכונה לעזאזל! ואתם יודעים כמה זה מדבק?
רוצים להיות קצת יותר אופטימיים? חייכו יותר. תכירו עוד מישהו. תקבלו עוד דעה שונה. תמכו בעוד עסק קטן. תקשיבו עוד 3 דקות ביום (אבל באמת, לא תוך כדי תקתוק בטלפון). סגרו את הטלביזיה ולכו תקראו ספר שעושה לכם טוב. או לחילופין תתחילו לכתוב בלוג מקומי – זה עושה פלאים למצב הרוח!
תנסו את זה בבית, טוב?
מה שלי יש להגיד זה ש……… אני קוראת בשקיקה תמיד את הכתובים שלך!! :-)))
( הכותרת בנושא זה הוא לוויה של חרדים ממאה שערים? לא הבנתי בדיוק… כי את כתבת על שעות טיסה מהנות עם חרדים שישבו לידך… אל תגידי לי שהם…… שיכנעו אותך להצטרף אליהם ללוויה בלונדון… שהם נסעו אליה:-) ))))
לא, ממש לא לוויה. רק בלווייתם, יחד איתם. וזה היה מרתק!
תודה חני המקסימה על התמיכה התמידית. זה לא מובן מאליו ואני מעריכה מאוד 🙂
חחחחחחחחחחחחחחחחח… ואני כבר חשבתי שישבו על ידך חבר'ה ממאה שערים שנסעו להלוויה בברוקלין ( שם יש אלפי חרדים). לאחר ההסבר שלך הבנתי ש…….. הכוונה הייתה : ליווי חרדים…… ולא… לווית חרדים:-))))
סוף שבוע נעים והמשיכי לגרום לי לקריאה צרופה ונעימה…
ח נ י