יש מדור חדש בבלוג: תושבים כותבים (תוכלו למצוא אותו תחת הקטגוריה "עוד ברובע").

אני ממש שמחה לארח בו לראשונה (ומקווה שזו רק ההתחלה, תכף תבינו למה) את כרמית הראל, תושבת הרובע המקסימה:

גיל הציעה לי להתארח בבלוג, וכמו שלפעמים קורה לי – היא התפרצה לדלת פתוחה.
אני חייבת לכתוב. חייבת חייבת חייבת חייבת. מכל כך הרבה סיבות שלא אלאה אתכם בהן. ואני לא מגיעה לזה…נורא עמוס כאן בגלגול הזה.

בכלל רציתי לדבר על וירג'יניה וולף, על נשים בעידן הזה, על מקום, על קריירה ואמהות, על איך נסעתי לבד ללונדון.

לונדון. לכל אחד יש את "ה"עיר שלו. ולונדון היא שלי. מרגע שכף רגלי נחתה שם בגיל 10 ידעתי שהגעתי הביתה. זה היה החו"ל הראשון שלי, אי שם בשנות ה- 80, ואני, ילדה ירושלמית שכמותי, לא ידעתי את נפשי.

רכבת תחתית! תערוכות! גלידה בחורף! חימום באוטו! (בכלל לא ידעתי שזה אפשרי). אני זוכרת שעמדתי בסופרמרקט מול 20 סוגים שונים של יוגורטים ופשוט לא הייתי מסוגלת לבחור. אצלנו במכולת של מגדה בירושלים היו רק גיל ואשל. הבנתי שאני רואה עולם, עוד לא ידעתי לקרוא לזה ככה.
ומאז אני אנגלופילית. הייתי בלונדון בטח כבר עשרים פעם, ובכל פעם אני שמחה ומתרגשת ומרגישה הכי בבית בעולם. רק הריח של האנדרגראונד עושה לי כבר כזה קווץ' של שמחה בלב שקשה להסביר.

לונדון משתנה במהלך השנים וגם אני: הקצב (לא צעירות כמו שהיינו), העניין (פחות שופינג ויותר תרבות- אוי נו, נראה לכם?!), ההודים והפקיסטנים (אין יותר בריטים בלונדון).

אבל מה שרציתי לכתוב עליו הוא על המרחב. הפנימי והחיצוני. על הצורך במקום משלי, בחדר משלי, ברובע משלי. כן, אני גרה ברובע ואוהבת אותו, אפילו ובגלל שהוא מזכיר קצת את שכונת ילדותי.

אבל אני מודה שאני מתקשה מאד למצוא מקום לעצמי בתקופה האחרונה. החוץ תובעני מדי ולוחץ, ואפילו בבית שלנו שלא חסרים בו חדרים, אין לי בעצם אף חדר שהוא רק שלי.
אז החלטתי לנסוע ללונדון לחמישה ימים. כן, מה ששמעתם. אני, לבד, בלי בן-זוג, בלי חברה, בלי אמא, לא לעבודה, לא לחתונה. סתם אני ועצמי לחופש באמצע החיים.

והיה…היה הכל ולא כלום. היתה לונדון שמשית שחיכתה לי, חדר משלי במלון, שחיכה לי בערב לא רק כמו שהשארתי אותו (אמהות לא מכירות דברים כאלה) אלא במצב משופר באדיבותה של החדרנית ביאטריס. והיו כמובן הצגות ומוזיאונים, בתי קפה, חנויות ופארקים.
אבל מה שהיה הכי משמעותי היה לפגוש אותי. בלי לקום עם שעון ולהתחיל במירוץ שלא נגמר עד חצות, בלי מיילים וישיבות, בלי הלחץ להגיע לגן בזמן, ארוחות ערב לשני ילדים פלוס שלושה חברים, ולשטוף כלים ולעשות כביסות, ולהשקיע בזוגיות ו..ו..ו..ו…
פתאום שקט. אפילו באוקספורד סטריט בשעה שש בערב, אורות של כריסמס מסביב והמוני אדם נעים בנחילים עם שקיות של שופינג על המדרכות, היה אצלי שקט.
והצלחתי לכתוב, והצלחתי לנשום, והלכתי המון, וצפתי לי מרחפת ברחבי העיר בעודי עושה…כלום. והיה לי מקום. מקום משלי.

אז כמה דברים שאני מוכרחה לסכם:
1. אנשים נורא פוחדים להיות לבד. התגובות שקיבלתי על הנסיעה נעו בין הערצה להתקף פאניקה ונסיונות נואשים לסדר אותי במשבצת:
"אה, זה עבודה?" (אוי תנוחו, לונדון לא מחכה לי בענייני עבודה)
"את פוגשת שם חברה? היתה לך שם חברה שגרה ,לא?" (כן. היא עזבה שם לפני שש שנים)
"חמישה ימים? את נורא תשתעממי" (כל כך לא. מסתבר שלדבר עם עצמך זה ממש לא משעמם, לא הרגשתי שהזמן עובר)
"לבד? ממש, ממש לבד? כאילו בלי אף אחד?" (כןןןןןןן!!!)
2. אין יותר מפות ברחובות, אין תיירים מסובבים מפות ושואלים עוברי אורח לאן ללכת. כולם, אבל ממש כולם, עם הראש בתוך הטלפון בגוגל מפס או טריפאדוויזור (אגב, תורידו את האפליקציה- היא גאונית לשיטוט בעיר זרה).
3. אז אפרופו 2, לא הולכים יותר לאיבוד, אין אפשרות כזו בעידן הזה, והאמת שזה מצד אחד מאד נחמד, אבל מצד שני חשבתי שאנחנו גם מפסידים חלק מהחוויה. הכל נורא מדוד ומסודר.
4. שופינג- זה סעיף רב חשיבות וערך (תרתי משמע) אבל נסכם שאמנם הייאוש נעשה יותר נוח, אבל המחירים פחות, וממילא יש כבר הכל בארץ (קניתי בטח שקניתי, אז מה אם יש הכל בארץ).
5. והכי הכי חשוב: זוהי קריאה אחרונה לכל הנשים סביבי צעירות כמוני וצעירות יותר- סעו פעם אחת לבד לחו"ל! אפילו ליום, אפילו ליומיים- אם יש העצמה נשית, זה לגלות שלא רק שאת מסתדרת לבד יופי יופי, אלא שאת נהנית מלבלות עם האדם הכי חשוב בחייך (ולא, זה לא החבר/ הבעל /אמא שלך / הילדים).

אז עד הפעם הבאה שאסע או אכתוב…

אה, כן וכמו שנוהגים כאן בבלוג – נסיים בשיר:

תודה רבה כרמית. אני מקווה שתבואי שוב להתארח אצלנו 3>