לאחרונה נתקלתי בכמה יצירות אמנות, כמה שיחות ואי אלו מחשבות שגרמו לי לתהות עד כמה אנחנו רוצים את המציאות שלנו בקדמת הבמה. ולא רק שלנו, של כולם.

אני לא אחדש מאומה אם אדבר על יצר המציצנות שמקבל תמיכה מערוצי הטלביזיה, העיתונים היומיים או הרשתות החברתיות. אלו מלמדים אותנו שאם לא נאפשר הצצה לחיינו השגרתיים ("הי. הייתי בבית הקפה בלה בלה הערב. תעשו לי לייק כדי שארגיש שעשיתי משהו מועיל עם עצמי בבקשה") ניחשב כמשעממים במקרה הטוב וסתם חרדי פרטיות במקרה הרע.

אבל התופעה המדאיגה באמת באה מכיוון האמנות דווקא. חיינו שלנו פרושים מספיק על גבי המסכים, ברחוב, מול העיניים בכל רגע נתון. האם אנחנו רוצים לראות אותם, לקרוא עליהם או לשמוע אותם גם ביצירות האמנות המלוות את חיינו? פתחו רדיו ושמעו שיר שמספר מה עשה ההוא על הבר, מרחק של מילימטר בסקאלה מהתחנה בה מושמעת סימפוניה של בטהובן שמרטיטה לבבות כבר מאות שנים. לכו לתיאטרון ותראו איך ההיא מתארת את מה שקורה לה בשירותים (כן, זה חנוך לוין. והוא מקורי מקורי. שלנו.), ממש באולם הסמוך להעלאה מחודשת של עוד מחזה של שייקספיר. קנו בציפיה ספר חדש של סופרת ישראלית מבטיחה וקבלו מטח של קללות, שפה זולה ותיאורי מציאות עגומה (שניתן לשמוע בכל שיחת טלפון אם תלך מעל 5 דקות ברחוב תל אביבי), בעוד על יד מיטתך מונח לו "דון קישוט" שכבר 400 שנה מצליח להפוך לרומנטיקנים את הלב, ולסובב אותו לכל כיוון אפשרי.

האם כדי להכיר במציאות אנו צריכים לראות אותה מולנו? אני לא בטוחה בכלל. נניח שהייתי מעוניינת להיות ריאלית למכביר (רק נניח, כן?), הרי שדווקא היצירות הנשגבות יכולות להבהיר לי מה חסר לנו פה (טעם? רגש? שפה גבוהה?). נניח שהייתי מעוניינת לתת פרשנות משלי ליצירת אמנות – האם זה אפשרי כאשר היא מפלרטטת בצורה מפחידה כמעט עם מה שאני נתקלת בו יום יום?

ואז בסוף שבוע אחד נתקלתי בשתי יצירות מופלאות* ועכשוויות שהדגימו לי בדיוק את מה שהלב והגוף כבר הרגישו מזמן. כדי להבין, לחשוב, להרגיש, אני דווקא זקוקה לדמויות שלא מהעולם הזה, לסיפורים על גיבורים שהעזו לעשות דברים אחרת, על אהבה שאין לה תקנה. רק אלו יכולים לגרום לי לחשוב מעבר לבועה הקטנה שלי, מעבר לצרות היומיום, להעז, לרצות, לחלום…

*שתי יצירות האמנות המדוברות היו "רודן" – להקת המחול של בוריס אייפמן, והסרט "רכבת לילה לליסבון".