שמתי לב לסוג חדש של הורים, שמשתלטים אט אט על המרחב הציבורי, והייתי רוצה לקרוא להם בשם – ההורה המתעד. השבוע, במהלך מסיבת סיום של הגן של בתי, נחשפתי (בחשיפה מהירה) להיקף התופעה.

אסביר את עצמי, אם כי אני בטוחה שיש כמה שכבר הבינו על מה אני רוצה לדבר. אלו יכולים מבחינתי לעבור מיד להשמעת השיר השבועי. ראשית, אם משהו מדבריי ייראה לכם מוגזם, תדעו שזה כיוון שאני נמצאת כנראה בקצה הנמוך של הסקאלה (ומה חדש, אתם שואלים) – כלומר ההורה שיכול לצאת ממסיבת סיום של אחד מילדיו עם תמונה אחת, וגם היא, מירב הסיכויים, לא תהיה בפוקוס.

מדובר על הורים שלא יפספסו ציוץ, ריקוד, סט בגדים, מילה, צעד או חיוך של ילדם, וימהרו לתעדו בכל אמצעי קיים. הפייסבוק הפך מזמן לאלבום מתועד של חיוכי ילדות, מסיבות יום הולדת, חופשות משפחתיות, טיולים. המהדרין מוסיפים גם פעילות יומיומית כגון בישול, הליכה לגן, משחק פשוט או נמנום על הספה. אני תמיד תוהה מה יקרה כאשר הילדים יגדלו ויפתחו בעצמם חשבון פייסבוק ויגלו כי ילדותם המלאה מתועדת ופתוחה לעיני כל, כולל כתמי אוכל מרוחים על הפרצוף, חיוך חסר שיניים או סרטון של הצלילה הראשונה בבריכה השכונתית, וקלוז אפ על השיעול המתבקש אחריה. לאחרונה נתקלתי באם שפתחה לשני זאטוטיה (לגדול ביניהם טרם מלאו 5 שנים) חשבונות פייסבוק והיא מתייגת אותם בכל תמונה שהיא מעלה. על אפשרויות בחירה לילדים היא כנראה לא שמעה.

אני תוהה האם אותם הורים, שרואים את מלוא מסיבת הסיום מבעד לעדשת המצלמה, מצלמת הוידאו או האייפון (או שלושתם), עוצרים מדי פעם כדי לחוות את הסרט של ילדיהם, ואולי אפילו להשתתף בו, ולא רק לצלם אותו. אני מבטיחה לכם שהחוויה שונה לגמרי כשמניחים בצד את ציוד הצילום הכבד.

אבל ההורים רק מייצגים אוכלוסיה שלמה שחיה כדי לתעד, לצייץ, להעלות סטטוסים. נראה כי מה שלא נאמר ברשת חברתית זו או אחרת, לא ייחשב כמשהו שקרה במציאות. האם המציאות הוירטואלית תופסת את מקומה של מקבילתה האמיתית? והאם אוכל אי פעם להוכיח לילדיי שאכן נכחתי במסיבות הסיום שלהם?

לי נראה כי לעד הרגעים היקרים לנו ביותר יהיו שמורים ונצורים אך ורק בזכרון, ולא בזה של המצלמה הדיגיטלית…