שנת הלימודים כמעט נגמרת. רק עכשיו אני מתחילה להעז לשים במילים את מה שיושב עלי כבר כמה חודשים, מה שהופך לי את הבטן. הבן שלי התחיל השנה את דרכו הארוכה בבית הספר. לא היה לי שמץ של מושג שגם בשבילי זה יהיה לימוד של דברים חדשים. כן, ידעתי שילדינו הם המורים הכי טובים שלנו, אבל לא שיערתי לעצמי שגם ההורים האחרים ילמדו אותי, ולא תמיד בדרך הקלה.

איך הפך בית הספר להיות זירת ההאבקות של ההורים? למה גם פה המילה מלחמה כל כך נפוצה? איך קרה שמישהו שם למעלה נרדם בשמירה על הערכים, על מקצועיות, על גבולות בריאים? מדוע ההורים שותפים למה שקורה בבית הספר ברמה כל כך פרטנית? ומי לעזאזל חושב שזה טוב? לכמה מהשאלות האלו יש לי השערות. הן לא ממש פוליטיקלי קורקט. האם ההורים, שמעבידים את עצמך בפרך (על חשבון זמן, לאו דווקא זמן איכות, עם ילדיהם), חושבים שכמה צעקות, התערבות יתר או הבעת חוסר שביעות רצון יגרמו להם להיות הורים טובים יותר? מעורבות והתערבות הן לא מילים נרדפות, עד כמה שידוע לי. צריכה שוב לבדוק מול האקדמיה. האם הם בטוחים שכדי להשיג משהו חייבים להשתמש בכוח? במילים קשות? בזלזול? בהבעת חוסר שביעות רצון? האם משהו או מישהו יכול להיות טוב מספיק עבורם?  

אתמול, בזמן מסיבת הסיום של כיתה א', בעת ששוחחתי עם כמה אמהות, גיליתי (להפתעתי) שרובן חולקות דעות ממש קרובות לאלו שלי. תהיתי (בקול) איך קרה שבמשך כמעט שנה שמעתי דעות כל כך שונות, כל כך רעות, כל כך הרסניות? ואז בן הזוג שלי אמר שכמו בחברה, כך גם בבית הספר, בכיתה – כמה אנשים (או במקרה שלנו – הורים) עם התנגדות, עם חוסר שביעות רצון ועם כוחנות משתקת, מצליחים לפגוע, לעשות המון רעש, לזרוע הרס, להרעיל גם את החלקים הטובים. וההורים המרוצים? אלו שרואים טוב? אלו שמאמינים בתמיכה? שותקים. לעיתים אפילו מתביישים בדעתם החיובית. גם לי זה קרה. בכל פעם שהגעתי עם דעה חיובית, עם ראייה אופטימית, עם רצון לתמיכה, נתקלתי במשפטים כמו "את לא יודעת מה באמת קורה", "את תמימה", "משהו פה מקולקל, את לא רואה את זה" וכד'. אפילו במסיבת הסיום, כשאמרתי כמה מילים טובות, קיבלתי ביקורת על כך. הרגשתי כאילו מרעילים אותי. וזה עובד.

אז הפעם יש לי מה לומר. כן, אני אופטימית, אני תמימה, אני מאמינה באנשים ובטוב שבהם, עד שיוכח אחרת. אני נוטה לראות באנשים את הטוב. וזה בדיוק מה שאני רוצה להעביר לילדים שלי. כשאני שמה את ילדי בבית ספר, אני רוצה לתת לאותו מוסד תמיכה מלאה, להאמין בו. כשלילדים שלי יש מחנכת, אני רוצה לתת לה הרגשה שאני סומכת עליה, ולא שאני בודקת אותה כל יום, ורק מחכה שהיא תיפול. באופן מפתיע, הילדים שלי חווים את האנשים מסביב בדיוק באותו האופן.     

הורים – אם אתם שמים את הילד שלכם בגן, בבית ספר, אצל מטפלת או בקייטנה, אבל מקטרים מבוקר עד ערב על אותו המקום, איך אתם מצפים מילדיכם שיפרח שם? אתם מרעילים את הילדים, את ההורים האחרים, ובעיקר את אלו שעושים מלאכת קודש ושומרים על הילדים שלכם. גם כשמדובר באדם אחר, נסו לזכור שהוא רק בן אדם, וממש כמוכם, יש לו נקודות חזקות וחזקות פחות. אם תחכו שהוא ייפול, הוא ייפול. אם תבדקו בציציותיו, תמיד תמצאו מה לא בסדר אצלו. תיזהרו מלחרוץ גורל של מישהו אחר, ובקלות מפחידה. אולי במקום לבדוק מה לא בסדר תעצרו רגע ותביטו בילד שלכם, תשאלו מה דעתו, תראו איך הוא חווה את המקום? הייתי מעזה אפילו לומר שתנסו לרגע לשים את עצמכם במקום הגננת, המורה, המנהלת או המטפלת. איך אתם הייתם מרגישים אילו בעבודתכם היו בוחנים אתכם כ- 60 אנשים (לפחות) כל יום, כל שעה? איך הייתם ממשיכים לעבוד אם הייתם מרגישים התנגדות (ואנחנו מרגישים זאת טוב מאוד)? אני מניחה שהייתי מרגישה כי מקצצים לי את הכנפיים. איך הייתם מרגישים אם הייתם מקבלים תמיכה ואמון? אני יודעת שאני הייתי עפה.   

ממש כמו בכיתה א', למדתי השנה משהו חשוב. אני צריכה לומר את מה שיש לי, לנטרל את הרעל שמפיצים אלו שכמעט שום דבר לא יהיה מספיק טוב בשבילם, לפזר אופטימיות ותמיכה אמיתית – כי יש בי עדיין תקווה שזה מדבק, אולי אפילו הרבה יותר…