גיליתי את הדרך המהירה (והמהנה) ביותר לקבלת פרופורציות בחיים: עיסוק (ואפילו החובבני ביותר) באסטרונומיה.
בשלהי יום העצמאות, בעוד רבים וטובים (וטובים פחות) עסוקים בנפנופים מעל המנגל, התנפנפתי באופן אישי עד מצפה רמון כדי לבקר במצפה הכוכבים, שבאופן נדיר נפתח למבקרים שאינם חוקריה המיוחסים של אוניברסיטת תל אביב. הכבישים היו ריקים מאדם, המדבר הדיף ריח נקי וחף מבשר, השיער שלי התיישר בדרך הטבע, וריאותיי מלאו אוויר יבש. תענוג.
עוד בדרך הצהובה, הפראית, הבראשיתית, קיימתי ביני לביני דיון מעמיק על הרגש הזה שעוטף ולא עוזב, על ריקנות ומלאות, על פגיעות ועוד שלל ושאר ירקות ורגשות ותהיות ומחשבות אין קץ. אבל ברגע שנעמדתי מול הטבע הבלתי נתפס הזה של המכתש, הרוח כאילו נשאה את מחשבותיי אל על כדי לסחררן מעל ראשי, כדי לתת לי קצת מנוח, כדי להשקיט.
כשהחלה החשכה לרדת, זה קרה. כמו המפץ הגדול, עת נגה יצא אל השמיים וזהר במלוא אורו, בשניה אחת, הבנתי זאת. זה התחדד כשגיליתי גם את סיריוס מעליי, והגיע להכרה עמוקה בעוד דוקטורנט חביב מהחוג לאסטרופיזיקה הרביץ בי תורה, ממש על רגל אחת.
איך יכולתי בכלל להתרכז בעצמי, או בבריות קרובות אלי, כאשר מסביבי היקום הגדול הזה? איך יכולתי בכלל לנסות ולהבין מה מניעיי בעולם, כאשר העולם כפי שאני מכירה אותו הינו רק פסיק קטן ואפסי בתוך הגלקסיה שלנו, שגם היא רק אחת מצביר גלקסיות, שגם הוא רק אחד מיני רבים? וזה רק מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים.
הייתכן כי חיי נדמים לי כמשמעותיים בעוד ערפילית ראש סוס מרחפת לה אי שם מעליי? הייתכן כי אחמדינג'אד מטריד את מנוחתנו בעוד סופרנובות קדומות מתפוצצות? הייתכן כי אנו חושבים שאנו מתקדמים בעוד יש סיכוי שבכוכב מרוחק צופים בנו ורואים שעדיין מסתובבים כאן דינוזאורים?
לאחר שצפיתי בשבתאי, על טבעותיו המושלמות, מבעד לטלסקופ, כל עניין העיסוק האובססיבי בחיינו ובמה שאנחנו רוצים להשאיר מהם נראה לי מגוחך עד אימה. כולנו רק נקודה קטנטונת, בלתי נראית, בזמן אחד, בכדור אחד (ממש לא גדול) עם יומרות של הדובה הגדולה, לפחות! מגלומניה.
יצאתי מהמצפה בתחושת אפסות. הבטתי מעלה כדי לקרוץ למאדים. שבתי וראיתי את העגלה הגדולה. מיקמתי מתחת לה את כוכב הצפון. ניסיתי לעצום עיני ולראות את מכתשי הירח כפי שנראו מבעד לטלסקופ.
גם הלילה לא נרדמתי. לאחר שבעיות קיומיות גדולות (למעשה ענקיות – כחולות, אדומות) טרדו את מנוחתי, לאחר שהבטתי מעלה אל העבר הרחוק שבשמיים, שבתי לעסוק שוב בבעיות הקטנות, הזעירות, הרגעיות שלי, שלנו. זה נראה לי מגוחך, אבל קרסתי לתוך זה כמו כוכב בסוף חייו. כוכב שולי, זעיר וממש לא משמעותי בשמיים. כוכב אחד מני רבים. אבל מה לעשות, זה הכוכב שלי. נזקקתי לאיזה שיר קליל שיחזיר לי קצת מהפרופורציות שאבדו לי בחלל…
נשמע כמו חוויה מעצבת… התובנות שלך
מדהימות ממש. כמו הרבה דברים, החוויה היא זאת שמטביעה את המחשבות וההבנות עמוק וגבוה מעבר למחשבה וההבנה.
נשמע מבולבל? אולי… לי עוררת את החשק לנסוע למצפה הזה.
נשמע מדויק ונכון 🙂