איך נפלו גיבורים. עד גיל 25 לערך, החנות האהובה עלי בעולם הייתה Sock Shop. היום, אני מוצאת נחמה אפילו במחלקת הגרביים של המשביר. כן, אני שומעת את המילה פתטית מתגלגלת לכם על הלשון. אבל רגע, תנו לי להסביר. פעם היה לי מעוף אופנתי. חשבתי שאני די נועזת בכל הקשור ללבוש (כך לפחות דמיינתי את עצמי). זוכרת איך זרקו אותי מהתיכון בגלל מכנסיים קצרים מדי (שהותאמו לכובע ולגרבי הברך), בגלל ג'ינס קרוע מדי (ששימש במה לגרפיטי צבעוני). נשלחתי לביתי לשנות את האמירה. אז לפחות הייתה לי אחת.
חושבים שזה פתטי? מה תגידו על העובדה שפעם יכולתי להיכנס לחנות לינז'רי איכותית ולפנק את עצמי באיזו חזיית תחרה אדומה. היום – לאחר שנים של הנקות, המשולבות באמונות משונות לגבי נזקי הברזלים שבחזיות, אני יכולה להסתפק ברכישת חזיות של דלתא טינס, ואף אחד לא יניד עפעף. פעם לא הייתה לי בעיה ללבוש חוטיני בכל הזדמנות, והיום תחתוני הבוקסר קוסמים לי מתמיד. איך חלפה לה תהילת עולם???
באמתחתי שלל תירוצים – הגיל, המיקוד, הנוחות. אבל אפילו אני לא מאמינה לעצמי. מה הפלא שאפילו במחלקת הלבנים של גולף אני מצליחה לבלות שעה?? רק הנוסטלגיה שהיא מרעיפה עלי, ממש בקטנה, נעימה לי.
אני נעמדת מול גרבי הברך ומדמיינת איך אגרוב אותם עם החצאית המשובצת (בסוף אני מוצאת את עצמי עם גרבי הסקי התרמיים), מסתכלת בערגה בגרבונים המפוספסים שיתאימו בול לשמלה השחורה (בסוף שוב גרבונים שחורים או אפורים משמשים אותי), תחתוני התחרה יתאימו באופן מדויק לג'ינס החדשים שלי (שלבשתי פעמיים בחצי השנה האחרונה), ולחזייה החדשה של סלוגי יש צבע משגע, שייתן נופך שובב לשמלה האפורה הסולידית שלי. טוב, כבר ברור לכם שבמקרה הטוב אני יוצאת משם עם תחתוני לוני טונס, או במקרה הנועז עם חותלות שחורות.
אבל מה שיפה זו האופטימיות התמידית שלי. אני מגיעה לחנויות כאלו, ולו לרגע, מרשה לעצמי לחלום. לדמיין איך התעוזה שוב חוזרת אלי, איך המעוף האופנתי מציף אותי, איך שוב אני נעמדת מול המראה למשך דקות תמימות בניסיונות למצוא שילובים מעניינים.
יוצאת מהמחלקה בגולף עם תחתונים לבן שלי, גופיות לבנות עם פרח וגרבונים לבת שלי. אבל שוב אני לא נותנת למציאות הארצית לבלבל אותי. מה כל אלו לעומת רגעים שלמים של חלום, של נוסטלגיה, של העזה דמיונית? חוזרת הביתה ושוכחת את העובדה שכשאני כבר מתלבשת, זה נס אם יש לי רגע להציץ במראה לפני שאני נקראת לדגל…
מחלקת הלבנים של גולף – פנחס רוזן 57
דודי says
גדול.
קראתי פעמיים!