בזמן האחרון ממש קשה להגיע למקום "רק" כדי להיות בו.

האם שמתם לב כי מקומות רבים מתחילים "להתהדר" בשלל פעילויות?

מסיבות תמימות לחגיגת גיל 40 מתגלות כפעילות מאתגרת של לימוד תיפוף או ריקוד מורכב. ערב גיבוש הורים הופך למסכת עינויים עבור הביישנים שנאלצים לשחק, להציג, לשיר. מסיבת יום המשפחה בגן של הילדים מתחזה לשיעור ספורט המוני (נסו אתם לדלג על עקבי סטילטו), ומסיבות יום הולדת של חברי הילדים הופכים למבחן ספונטני לקביעת סקאלת הסנוביזם של ההורה התורן.

וכמובן שאם אינך משתתף במלוא המרץ – סומנת. רוב האנשים פשוט לא מבינים "מה הקטע שלך". "תזרום, בן אדם"…

האמת? לא מתאים לי. מצטערת. קראו לי סוציומטית, סוציופטית או אפילו אנטי סוציו אקונומית, לא אכפת לי. לא בא לי להתגבש, להתגמש או להתרגש לעיני כול!

הבר השכונתי, הקופסא, בדומה לכמה מחבריו העירוניים, הפך זה מכבר למקום מארח לכמה פעילויות – ערב אוריינטלי, מוצ"ש יווני, קבלות שבת, משחקי כדורגל, ושאר נפלאות. ואני? רק רוצה לקבוע שם על הבר עם חברה טובה ולדבר תוך לגימת כוסית או שתיים. לא צריכה שיפעילו אותי – הילדים שלי עושים זאת במשך יום שלם, לא מגיע לי בערב קצת שקט נפשי? קצת הפעלה עצמית? כלומר אי-הפעלה עצמית?

בזמן האחרון ביקרתי בכמה מקומות שעושים נעים בלב, טוב בגוף, שקט באוזניים וחם בעיניים- ובהם יכולתי למצוא את השקט הזה. את השולחן הקטן ועליו נר סמלי, את החדר הצדדי, את המוזיקה שמעוררת מחשבות נסתרות, את קיר היינות המחייך. רק במחשבה ראשונית אני יכולה לעלות בזכרוני את טעם יין הבוטיק של קורדוברו, את הנרות של ג'ונו, את הביתיות של בריו 66, את הישיבה האינטימית מול החלון של wine bar, וכל מה שיש בבר היין של פיקולה פסטה, שעליו אני יכולה לכתוב בלוג שלם, מרוב אהבה.

ומה יש לנו ברובע? אולי רק פטלינה מצליחה לתת את שעת השקט המיוחלת בגינת החצץ הקסומה שלה. לא מספיק לי, האמת.

אז ממה אנשי הרובע מפחדים? למה צריך שתמיד יהיה תוכן לבילוי? מדוע אי אפשר פשוט להקשיב, ללמוד בשקט? לתת לדברים ולמילים לזרום מבלי שמישהו ינחה אותנו? אולי דווקא הערב מתחשק לי לשים את עצמי על MUTE ורק לשמוע? לבחון? להסתכל? ליהנות מהיופי? להשאיר את המחשבות אצלי בפנים?

אין ספק שלהעסיק את עצמינו זה חשוב. שלא יכנסו לנו רעיונות חדשים לראש. שלא נעמיק, חלילה, במחשבה מסוימת. שלא נהנה, אבוי, מהשקט!