(צילום: קסו שכמייסטר) אחד הדברים הכי כיפיים בלהיות בלוגרית מקומית הוא להכיר מקומות חדשים, ובמיוחד את מי שעומד מאחוריהם, ואת הסיפור האישי שלו או שלה. את גלילא, שנפתחה לא מזמן, על חורבות ניקי רוז, כבר דגמתי כמה פעמים. טעמתי מנות שונות (ונפלאות אחת אחת), חזרתי עם הבת שלי ובהמשך הבאתי אפילו את המשפחה שהגיעה לביקור מחו"ל. […]

כבר שנים שאני מייחלת לבר שכונתי ראוי, בעיקר לאחר שהקופסא החל לאבד מחנו. הנה באה ניקי רוז כהבטחה גדולה – וקרובה! אז מה בסך הכל ביקשתי? נגישות, קירבה לבית, בר אלכוהול משובח (או מבחר יינות אהובים), כמה אופציות טבעוניות לנשנוש לצד כוס היין שלי, חברה טובה וחשוב מכל – מוזיקה שתלטף לי את הנפש. אני […]

     אני די מפחדת להגיע למסעדות שמוגדרות כבעלות "סגנון אמריקאי". מהו בדיוק אותו סגנון? מנות גדולות מדי, עם אחוזי שומן גבוהים מדי, טעם דל מדי? ספות דמויות עור רכות מדי? אווירה נטולת ייחוד? יישור קו של מראה, טעם ומאוויים אישיים? עדיין לא הבנתי במה בדיוק יש להתהדר. בכל זאת, החלטתי לקחת את המשפחה לאכול […]

  שבת בצהרים. ארוחה משפחתית בסאטורי. המנות מגיעות בזו אחר זו ומפתיעות לטובה. ממש כמו רוב האנשים שאני מכירה, יש לי הרגשה שסאטורי סובלת מדימוי שלילי. נראה שהיא קצת מפחדת מחשיפה. ביישנית שכזו. משום מה, היא כמעט לא מוכרת. יושבת לה באנונימיות ובשקט בין פסטה מיאה וסבתא ג'אנענע, כאילו מחכה שמישהו ישים לב אליה. צנועה […]

ידידותית. כך הייתי מגדירה את פקין. ושלא תחשבו שיש לי בעיה עם ידידות, נהפוכו. כמה מהאהבות הגדולות בעולם צמחו מידידות, לא? וכמו ידידות, שלעיתים צומחת ממקומות בלתי צפויים, ועשויה להוביל לחברות אמיתית, לאהבה, לקשר שילווה אותך שנים, אולי אפילו חיים שלמים; אולי אפילו בחיים שאחרי החיים? כך גם פקין. כבר שנים שאנחנו בקשרי ידידות שכאלה, […]