לאחרונה אני קוראת ולומדת, וגם מלמדת על ניהול קהילות. הנושא האחרון שנברתי בו הוא קהילות ככלי לשינוי חברתי.

יש לנו נטייה לחשוב על העולם הדיגיטלי כקר, מנוכר. הבדידות הופכת להיות מגפה עולמית, יותר ויותר בני נוער מסתגרים בבית ולא מתקשרים עם חברים, והנראות של כל היופי הנוצץ ברשתות החברתיות משאיר אותנו לא פעם מבולבלים נוכח המציאות שלנו שלא תמיד מצטלמת היטב.

עם זאת, הצורך להשתייך ולתקשר זה עם זה נותר כנראה קבוע. יש לרובנו בכל זאת איזה רצון ומניע פנימי למצוא משמעות, ופעמים רבות המשמעות הזו היא למשהו גדול יותר מאיתנו, ולא פלא שאנשים רבים מוצאים משמעות בשייכות או הובלת קהילה.

קהילה כזו יכולה להיות אנשים שחולקים תחום עניין, סטטוס בחיים, אתגרים דומים בתחום המקצועי, הפיזי או הנפשי, ועוד.

הרשת מאפשרת לנו להשתייך לקהילה כזו, גם אם אין לנו אפשרות פיזית לפגוש אותה ברמה יומיומית. כך קרה שקהילות בתחום הרפואי נותנות מענה לחולים (ומספקות תמיכה אדירה של חולים זה בזה); קהילות בתחום הספורט והכושר מדרבנות אנשים לצאת מהבית ולהתאמן; וקהילות חברתיות מצליחות לגרום לאנשים לארגן מחאות. על הדוגמא האחרונה רציתי לכתוב לכם הפעם.

מה בעצם השתנה? הצורך לקום ולעשות שינוי היה קיים בנו תמיד, אבל היום, הרשת מאפשרת לנו להתארגן ולתקשר זה עם זה בצורה קלה יותר, ולהעריך סיכונים או סיכויי הצלחה טוב יותר.

למה אני מתכוונת? שאם פעם רצית לצאת לרחוב ולהפגין, וחילקת קומוניקטים ברחבי העיר או היישוב, היית צריך לנחש כמה אנשים יצטרפו אליך. היום, ההסתברות להצלחה (או לכישלון) הופכת להיות קצת יותר ודאית – כי כשאדם מביע בך תמיכה על גבי הרשת, יש יותר סיכוי שגם חבריו יצטרפו (אנחנו פועלים תחת השפעה של הוכחה חברתית – יש יותר סיכוי שנעשה מה שאנשים סביבנו עושים כבר). מכאן ועד ארגון מחאה או פעילות אזרחית, הדרך קצרה יותר מאי פעם.

והנה דוגמא מעניינת. בינואר 2009, בעיר מנגלור, דרום מערב הודו, קבוצת פונדמנטליסטים דתיים תקפו נשים שבילו ושתו בבר מקומי. הטענה היתה שהנשים השתתפו בפעילות לא מוסרית (צריכת אלכוהול, לבוש לא הולם ותקשורת עם בעלי אמונה או דת שונה). הקבוצה התוקפת, Sri Ram Sene, הודיעה כי בכוונתה לבצע תקיפות נוספות ביום הוולנטיין הקרוב (כי לטענתם זהו חג נוצרי המעודד אהבה חופשית, מה שנחשב מנוגד לאמונה ההינדית). הוידאו שצולם במקום הצליח להפחיד לא מעט נשים ולגרום להן לא לצאת ולבלות.

אבל אשה אחת ממנגלור, בשם נישה סוזאן, החליטה לגייס נשים כדי להילחם במסע ההפחדה הזה. היא הקימה קבוצת פייסבוק (או קהילה דיגיטלית), שחברותיה הן נשים חופשיות, שנוהגות לצאת לברים. קבוצת הפייסבוק הצליחה לגייס למעלה מ 15,000 נשים בימים הראשונים להקמתה.

הפעילות הראשונה של הקבוצה היתה קמפיין בשם Pink Chaddi (תחתונים ורודים בסלנג. חברי הקבוצה התוקפת נקראים Chaddi Wallahs). הרעיון היה לפוצץ את תיבת הדואר של מנהיג הקבוצה עם תחתונים ורודים – סוג של מחווה נשית. הקמפיין הצליח בצורה יוצאת דופן, כשנשים רבות שלחו תחתונים ורודים מלווים בכיתובים שונים – והביא למודעות לאיום על נשות הודו החופשיות.

בעקבות הקמפיין, פוליטיקאים במנגלור הבינו שאכן קיימת בעיה. כמה מחברי הקבוצה הפונדמנטליסטית נעצרו. קשה לומר אם ישירות מפעילות הנשים, אבל אין ספק שהיא העלתה למודעות את הסכנה.

האם הקהילות הדיגיטליות יחליפו קשרים אנושיים? אני לא בטוחה. אבל הפלטפורמות עליהן הן קיימות מאפשרות תקשורת, העברת מסרים מהירה, התארגנות וכמובן מספקות הוכחה חברתית לאנשים נוספים שחוששים להצטרף.

אז אולי גם באמצעות הדיגיטל אפשר לחולל שינויים?

רוצים ללמוד עוד קצת על האפשרויות שפתחו בפנינו הרשתות? ממליצה לקרוא את הספר The Cognitive Surplus.

אשמח לשמוע מה דעתכם, והאם יש לכם רעיונות לפעילות הקשורה לקהילה שלנו?