התעוררתי לפנות בוקר ומוחי פצח בריטואל קבוע (ומעייף למדי, יש להודות) של חשיבה. ואז חשבתי על חשיבה, על עצמאות ועל פנאי, וניסיתי לאחד את כולם לכדי רושם אחד. זה היה כמעט בלתי אפשרי, אך בכל זאת אנסה להעלות על הכתב את המחשבות שעלו בראשי לעת לילה, ועלו לי בשעות שינה יקרות.
ראשית, היה זה הפנאי שלנו לחשוב שהעסיק אותי. אחד הזכרונות החזקים שלי בתור ילדה היו שעות נסיעה במכונית, בעוד השירים מתנגנים להם ברדיו ("על בטוח. כל יום שבת בעשר. בואו, בואו"), ואני מביטה דרך החלון ונותנת דרור למחשבות וחלומות בהקיץ. כמה פעמים ביום, כיום, אתם מצליחים לחשוב לכם בשקט, לחלום, אפילו לכמה דקות?
במכונית? אתם לבטח עסוקים בהשרדות במציאות המוטרפת של כבישי ונהגי ישראל. הילדים שלכם? במקרה הטוב מושקטים ע"י עוד מסך. במקרה הפחות טוב בודקים מהו הווליום המומלץ לקריעת עור התוף. אולי בזמן ארוחת הצהריים? אה, בעצם אתם יושבים מול הטאבלט. כמה דקות עם הקפה שהגוף דרש בשעות הקשות של הצהרים? לא. אין מצב שהבוס יאפשר לנו כמה חלומות בזמן היקר הזה. אז אולי בערב, לאחר שהקצב סוף סוף הואט? לבטח תעדיפו לרבוץ מול המסך ולנקות את הראש. המחשבות יכולות כאן רק להפריע. אין פלא שאנשים מוכנים לשלם לא מעט כדי לשהות במתקני ציפה ולנקות את הראש, לשתוק במשך שבוע או ללמוד כיצד לנקות את המחשבה בקורסים שונים ומשונים. אנחנו כבר לא יודעים לעשות זאת אינטואיטיבית, או שאנחנו פשוט לא מאפשרים לעצמנו.
לאחר מכן, העסיקה אותי עצמאות המחשבה שלנו. היום, כשאנחנו פתוחים לשפע של מדיה, עד כמה מחשבותינו יכולות להיות עצמאיות? עד כמה הן מונחות מהטלביזיה, האינטרנט, העיתונים, הרדיו, הבלוגים, הפרסומות ושאר הגירויים שצצים מול עינינו דרך שלל המסכים? קראתי לפני שבוע את כתבתו של אלון עידן לגבי מיהו ה"אני" המודרני, והתחברתי מאוד לרעיונותיו. האם בעידן שלנו, יש מקום (ולגיטימציה) לחשיבה לגמרי עצמאית, שאינה מונחית או מנותבת? עד כמה אפשרי ללכת היום נגד הזרם באמת? ואיזה מחיר משלמים אנשים שאפילו בנושא אחד מחליטים החלטה עצמאית?
לסיום, עסקתי כמובן בתוכן (בין אם הוא מקורי או לא). העוסקים בתת המודע טוענים כי המוח שלנו לא מבחין בין מחשבה נקיה, מציאותית, דמיונית, הומוריסטית, צינית או ספקנית. עפ"י הגישה הזו, הוא אינו מבדיל בין סימני קריאה לסימני שאלה, ובין משפט שמנוסח בשלילה לבין כזה שמנוסח בחיוב. לפי התיאוריה הזו, המצטרפת לאמונה שלי שמחשבה יוצרת מציאות, עלינו להיזהר במחשבותינו. הומור עצמי? לא בטוח שהוא מקדם אותי, למרות שהוא מצרך חשוב. הגנות? המוח מקבל אותן כמציאות. מחשבות שליליות ונטולות ערך עצמי? מניחה בדיוק לאן הן יובילו, עפ"י הגישה הזו.
לאחר כל המחשבות האלו, שמי יודע איך מצאתי להן פנאי בעידן שבו בזבוז זמן נחשב כמעט פשע, פצחתי בסדרה נוספת שקשורה לילדינו. מתי להם יש זמן לחשוב, לחלום, להתפתח בשקט עם עצמם? אני מסתכלת על שגרת היום של ילדים רבים סביבי ותוהה האם בין הזמן בגן או בבית הספר, הצהרון, החוגים, החברים, יש להם זמן פנוי לחלום בהקיץ. נראה שלא. ואם לא נראה להם שפנאי, ואפילו, סליחה על המילה הגסה, שעמום, יכול להוביל למחשבה יצירתית, מעניינת, מפתחת, כנראה שהם גם לא יפתחו את היכולת הזו.
עכשיו אני מתכוונת לסגור את המחשב, לעצום את עיני, ובעודי סופגת קצת ויטמין D (כי יש גבול לחוסר היעילות שאני מרשה לעצמי) לתת למחשבות לרוץ חופשי, לחלומות להתפרע, לראש לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב.
[…] ואני מתכוונת לשים לזה קץ. תנו לי לחלום, ועכשיו. כבר נגעתי בזה פעם, באחד הבלוגים שלי. אבל אי אפשר לדבר על מוזיקה ושירה מבלי לדבר על […]