פעם חשבתי שמשמעות החופש הוא לנוח (ואם לא באתי על סיפוקי, לא השגתי את המטרה), לנקות את הראש כדי להחליט דברים, לשנות מחשבה, להתקדם במשהו. פתאום שמתי לב שהייתה לי מטרה ברורה בחופש – ואם כך – האם זה באמת חופש?

נסעתי עם ילדיי לעשרה ימים של חופשה במלון אחד, מבלי כוונה לצאת ממנו, ובמהלך היום השני הבנתי, כנראה באיחור של 38 שנה, מהי המשמעות האמיתית של חופש, ומדוע אנחנו כל כך כמהים לו. סוף סוף הבנתי מה זה באמת לנקות את הראש. כי רק כשהראש לא עסוק במטרות, פתרונות, תכנונים או מחשבות על העתיד, הוא באמת נקי. ורק כשהוא באמת נקי, הוא יכול להתפנות, לאחר החופש, להחלטות, מחשבות קיומיות וכד'. אולי. אבל זה לא מה שחשוב, נכון?

אז החופש הזה החלטתי לא לחשוב, דווקא בתקופה של עומס בראש, של צורך בקבלת החלטות. פתאום הבנתי כמה אני עייפה, כמה הגוף שלי זקוק למנוחה, כמה הכתפיים שלי נמצאות במתח תמידי, כמה הראש שלי עסוק כל הזמן (הרשימות האינסופיות של הנשים? זה אמיתי לגמרי), כמה המציאות היומיומית, אפילו לאם נוכחת כמוני, לא מאפשרת לי ליהנות באמת עם הילדים שלי ומהם. אז הפעם הרשיתי לעצמי להיות איתם, במלוא החוויה, ולא רק שאני נהנית מכל רגע, אני גם רואה דברים שלא ראיתי.

זה התחיל ביום הראשון, עם שעה על סלעים בתוך הים, כדי לצפות בסרטנים. לא זוכרת מתי התמסרתי כך לרוח הים, לקול הגלים, למלח על העור, וחשוב מכל, לשעה של שקט עם הבן שלי, שחלק איתי חוויה מיוחדת במינה, שכמעט ללא מילים, הדגימה לי אושר מהו.

מאז, אני שמה לב לדברים קטנים ומשמחים, רק כי הראש שלי פנוי לכך. בארוחת הבוקר ראיתי ילד מתוק לוקח פרוסות נקניק ומניח אותן בכוס פלסטיק. שעה מאוחר יותר, ראיתי אותו מאכיל חתול רחוב בפרוסות הנקניק, אחת אחת לתוך הפה. בהמשך הבוקר ראיתי את הילד שנרדם על כסא נוח בעוד החתול מכורבל בחיקו. לא בטוחה שהיומיום היה מאפשר לי לראות את הפלא והתמימות הזו, ובטח שלא ליהנות מהם כמו שנהניתי היום. האושר הזה שהציף אותי איפשר לי להתגלש במגלשת מים עם הבת שלי, ואז עם האחיינית שלי, להרוס את בגד הים שלי (מזל שרכשתי אחד נוסף) מבלי שיהיה לי אכפת, וליהנות לא פחות מהן. מתי בפעם האחרונה עשיתם את זה, ומכל הלב?

אה, ואני לא עסוקה בלתעד כל שנייה מהחופש באייפון, אייפד, מצלמת סטילס, וידאו או אינסטגרם. אני פשוט שם, לא מאחורי המסך. ותאמינו לי, זה נראה אחרת לגמרי. אני מוצאת את עצמי מסתכלת על הילדים שלי ונפעמת מיופיים, מאופיים. לפרקים איני מאמינה שזכיתי כך. אני רואה אנשים סביבי מחבקים את הילדים שלהם באהבה נטולת דאגות, ומבינה בכל הגוף את התחושה הזו, גם אם היא רגעית. האהבה שלי אליהם כאן נקייה יותר, חסרת הפרעות יומיומיות ודאגות קטנות. מגיע להם, לפחות פעם בשנה, לא? האמת? מגיע גם לנו.