לפעמים נדמה לי שאני מפסיקה לכמה רגעים לנשום. ורק כשהמחשבה חולפת אני מעזה להוציא את כל האוויר הזה שפשוט עצר בתוכי. זה קרה בדיוק עכשיו, רגע לפני שהילדים נרדמים ויגיע הלילה האחרון של החופש הארוך הזה. הארוך מדי. חופש שבו לא היה מקום, פרט ללילות, הקצרים מדי, למחשבות, לשקט.
יש ימים שבהם מצב הרוח משתלט על כל פיסת יום, שבהם הלילה והשקט לא מצליחים להגיע, שהזמן מייצר חוקים משלו שלא נכנעים אפילו לתורת היחסות הפרטית שלי, שהרובע משאיר אותי בודדה, למרות שסביבי משפחה, חברים.
העניין הזה עם הנשימה – זה קורה לי בדרך כלל בחגים. ליתר דיוק, זה קורה בסוף החגים. לפניהם יש איזו תכונה תזזיתית ברובע. בחנויות, בבתי הקפה. ההורים מנצלים את רגעי השקט האחרונים, כולם ממהרים לרכוש מתנות, הילדים סופרים את הדקות עד לחופש. בחגים עצמם אנשים עוד יוצאים, מתראים, משלימים פערים עם משפחות וחברים שהשגרה הרחיקה באכזריות אופיינית. אבל לקראת סוף החגים, משתלט על הרחובות איזה שקט בלתי מוסבר. חלק מהתושבים בצפון, או בדרום, או מעבר לים. חלק מתאוששים משפע הארוחות. אחרים עסוקים בלהרחיק זיכרונות ממפגשים משפחתיים שהעצימו כאבי עבר. חלק פשוט משוועים לקצת מן המוכר, קצת מן היומיום.
אתמול, לאחר ששבתי מאילת, המחופשת למארסיי, ניסיתי למצוא את עצמי בתוך הנוף המוכר של הרובע. לקראת עשר בבוקר, נסעתי עם ילדיי לעבר ביתא קפה. הילדים עייפו כנראה מנסיעות ושינויי אקלים ורצו, כמוני, להיות קצת במקום שהוא שלהם, במקום קרוב. הרחובות הריקים נדמו לי כעצובים שאיש אינו עובר בהם, כמשוועים לטיפת רעש מנועים וזיהום אגזוזים. החנויות המסוגרות התחילו להעלות אבק בחלונן העגמומי. מגרשי החניה, שעד לפני שבועיים קרסו כמעט תחת כובד המשקל שעליהן, גילו לי סימונים שמעולם לא הצלחתי לראות. מרפסת בית הקפה השכונתי נותרה שוממה בעשר בבוקר. השמש שחדרה דרך החלונות וחיממה אותנו בקרניה המשתדלים, אפילו היא לא הצליחה להביא את תושבי הרובע אל שגרת הקפה ההפוך של הבוקר.
יש איזו בדידות בלתי מוסברת שמשתלטת עלי בחגים, למרות המשפחה, הילדים. אולי לבי יוצא אל אלו שאין להם, ונאלצים לעבור דרך הרחובות הריקים הנדמים להם כמראה של ליבם. כאשר הערכים המקודשים במסורת ומשתקפים היטב בחגים הם משפחתיים – איך ימצא עצמו אדם בתוך מהומת הארוחות, תקיעות השופרים, קריעות הימים ודממת העסקים? אולי דווקא האינטנסיביות של החגים לא משאירה מקום לשקט שבפנים. שקט שדווקא השגרה מצליחה לתת.
זהו, עכשיו סוף סוף אני מצליחה להוציא את האוויר שנאגר לי בריאות. מחר. מחר הכול ישוב לקדמותו. מחר יתמלאו הרחובות, נחזור לעיסוקים, נפסיק להזניח את המחשבות הרציניות כמו שהרשינו לעצמינו בחגים, נחזור לאכול רגיל. ואחרי כמה ימים נסתכל, תוך שכחה השרדותית, ביומן כדי לבדוק מתי החופש הבא.
מה דעתכם? אשמח לשמוע