החובבנות חוגגת בסושיה. בעצם, חובבנות אינה מילה גסה. כשמישהו עושה משהו באופן חובבני, אין זה אומר שהוא עושה אותו באופן לא טוב. זה אומר שהוא אינו עושה זאת לפרנסתו, לא?
חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה מה חסר לי שם – יצירתיות. הכל מאוד בנאלי. מדי בנאלי.
ערב מוקדם אחד, לקחתי את הילדים חובבי הסושי לשם. הגענו, התיישבנו על הבר, הזמנו. הצוות נחמד. אפילו נחמד מאוד. הילדים מצאו שפה משותפת חיש מהר.
המתנו כמה דקות ומגשי הסושי זרמו אלינו. ביקשנו צלוחיות לסויה (אלמנטרי). קיבלנו. ביקשנו וואסאבי. קיבלנו.
התחלנו לאכול. לא רע. חביב. אין אנרגיה טובה באוכל – אך גם לא רעה. אין מחשבה, אין רגש. אין יצירתיות.
קן רובינסון, או ד"ר רובינסון בשבילי, טוען כי בתי הספר עלולים להרוס את היצירתיות, לקבע את הראש של הילדים, וגם של ההורים, בין השאר במיקוד במקצועות מסוימים, בשיטות לימוד מסוימות, המושתתות על נוחות, היסטוריה, או חוסר מחשבה. מעניין היכן למדו בעלי הסושיה…
פתאום שמתי לב שגם ג'ינג'ר אין בנמצא. כבר לא ביקשתי.
כמה פשוט להכין סושי, בינינו. אורז, קצת חומץ אורז אם רוצים, מחצלת, אצות נורי (קלויות, למהדרין) כמה תוספות חתוכות, והנה הוא מתגלגל לו. ביפן המצרכים הבודדים מוגשים בארוחות הבוקר והאורח מגלגל לעצמו את המנה המועדפת ואוכל מיד קונוס מעשה ידיו. כן, עד כדי כך פשוט.
אבל כשאנחנו רוצים להתפנק בסושי, אנחנו מצפים למינימום של תוספות בסיסיות (סויה, וואסבי, ג'ינג'ר), לכמה טוויסטים מעניינים ואולי לכמה ציפויים דקיקים שלא התחשק לנו להכין לבד (בטטה דקיקה מגולגלת על הסושי למשל), והכי חשוב – לאנרגיה של מישהו אחר, ליצירתיות שלו. למחשבה שונה משלנו.
פתאום חשבתי שכדי להעניק לילדים מעוף צריך לתת להם להתנסות בדברים שיש בהם מחשבה שונה, יצירתיות – בתחומים שונים – תיאטרון, מוזיקה, ספרות, וכן- גם אוכל. איזה כיף להראות להם שיש יצירתיות כמעט בכל תחום.
נדמה לי שכאמור, יצירתיות נובעת בראש ובראשונה מאהבה למה שעושים.
אולי קרינת פוקושימה השפיעה על היפנים, אבל משום מה לא נראה לי שבעלי הסושיה יכולים להשתמש בה כתירוץ. תשקיעו בנו קצת יותר, תחשבו עלינו. אחרת נחזור גם אנחנו לגלגל במרץ בעצמינו.
הסושיה – מיקדו סנטר (אהרון בקר 8). טלפון: 9969*
מה דעתכם? אשמח לשמוע