קשה לומר מה היו ציפיותי מהמופע של סינדי לאופר. אם למופע של חוליו איגלסיאס הגעתי חסרת ציפיות (ונפלתי שדודה), הרי שלמופע שלה השתדלתי להגיע באותו האופן (כלומר נקיה). זיכרונות ילדות בצל שיריה הדהדו בי במשך השבועות שחלפו מרגע רכישת הכרטיסים ועד שישבתי באולם וראיתי את ערימת התלתלים האדומים מגיחה. אהבתי את ביצועיה למן הרגע הראשון, ועד אי אלו אלבומים כמעט נשכחים בדרך שהביאו לחיי פנינים.
אני יודעת שההשוואה בין סינדי לאופר לחוליו איגלסיאס נשמעת כמו שילוב בין סוכריות קופצות ויין אדום, אבל שניהם הצליחו, כל אחד בדרכו, ללמד אותי כל כך הרבה, שזה כמעט מתבקש.
סינדי הקופצנית, בעלת אנרגיות בלתי מתכלות, ועוצמה קולית מופלאה, שנדמה כי לא דעכה ולו במקצת עם השנים, יכלה להיות סוג של השראה. אילו רק המופע שלה היה מבוסס על היכולות שלה ושיריה הנפלאים (שמשום מה הוכנסו כמעט כולם לחלק הראשון של המופע). אבל לצערי בחירותיה היו תמוהות, ומשום מה היא ששה לספר לקהל הרבה מעבר למה שהוא רוצה לשמוע. סיפורים (שנמשכו ונמתחו עד בלי די, עד שהקהל התפלל כבר לשיר כלשהו) על ימי התהילה של האלבום המצליח, ועל תקריות משונות שהובילו אותה לכתוב שורות אלו או אחרות בשיריה היפים, כדי שבפעם הבאה נקשיב לאלבום בצורה אחרת. אני לא בטוחה שהיא התכוונה לזה, אבל אחרי המופע ומה ששמעתי אני כלל לא בטוחה שאני רוצה להאזין לו. שוב יש לי מחשבות על מקומם של החיים האמיתיים על הבמה.
אחת מנפלאות המוזיקה היא הפרשנות האישית שלנו לגביה. תו בודד המסמן תחילתו של שיר יכול לזרוק אותנו באופן מיידי לסיטואציה שהתרחשה שנים קודם. צלילים שולחים אותנו לחוות מחדש רגשות שנשתכחו מליבנו. קול של זמר אהוב מחזיר לנו אהבות. משפטים גורמים לנו לתובנות על חיינו. כל אלו נעשים לפעמים מבלי שהיוצר התכוון לכך, ובכך גדולתה של המוזיקה בעיני – היכולת להיות כל כך אישית ואינטימית, לכל כך הרבה אנשים, ובצורה כל כך שונה עבור כל אחד. האם אנו באמת צריכים לדעת למה התכוון המשורר? מתי, על מי ואיך נכתבה השורה הזו? אני בכלל לא בטוחה. הקסם הזה שאני מדברת עליו כל כך שביר, שברוב המקרים אני לא מעזה לגעת בו כלל.
סינדי לאופר גרמה לי לחשוב על עד כמה אנחנו באמת רוצים לקבל את האמת על הבמה, או על רמת ההיכרות הנחוצה לנו עם האמן שאנו מעריכים, על המרחק בין האמן לאדם, ועל בחירה של חלק מהאמנים לגשר על הפער הזה. היא גם הבהירה לי שאין להפריז בחשיבות בנייה של מופע, וגרמה לי לתהות עד כמה עדין הוא האיזון בין כבוד למוזיקה עצמה לבין הצורך להאדיר את היוצר שלה.
אני יודעת שיש נטייה כזו כיום, להביא לבמה את כל האמת. אבל אני אישית מעדיפה את האמת שלי, זו שרכשתי ובניתי באמצעות אזניי, ראשי וליבי ברגעים אינטימיים שלי עם המוזיקה. מסתבר, שאני לא תמיד רוצה להבין את הכותב או המבצע. השמיעו לי אותו, אבל תנו לי לשקוע בפרשנות האישית שלי, טוב?
מה דעתכם? אשמח לשמוע