(צילום: איתן שביט)
בזמן האחרון אני נתקלת בקריאות תיגר של המציאות כפי שתמיד תפסתי אותה. והמציאות שלי אינה רק מציאות, שתדעו. מאז ומתמיד נהגתי לתת מקום של כבוד לחלומות (אחרת איך הייתי מגלה שג'רמי איירונס הוא גבר לתפארת?), לדמיון (אחרת איך הייתי מתחילה לכתוב?), לפנטזיה (אחרת על מה הייתי שרה?), לבלתי נראה (אחרת איך הייתי מתאהבת דווקא באנשים האלו?), למה שרוחש הרבה מתחת לפני השטח (אחרת איך הייתי מגלה שדווקא אצלו מסתתרת נפש סוערת?), לרגש המבעבע בסודי סודות ובחדרי חדרים. ובכל זאת.
זה מתחיל בטיפולי תטא אצל ורד מרום המופלאה, שהעלו בפני יקומים מקבילים, פיצול תודעתי והחלטות נשמתיות שנסחבו מגלגולים קודמים. זה ממשיך באנשים שנתקלתי בהם לאחרונה שכאילו באים לומר לי שמה שקורה במציאות הרבה פחות מעניין ממה שקורה בתחתית מאוויינו הכמוסים (וזה נכון, בעיני), ושיעורים שאני נתקלת בהם לגבי דיוק מחשבתי, תמיכה באנשים (גם אם אין לנו קשר ישיר עמם), והנעת תהליכים בכוח האנרגטי של המחשבה בלבד. הדרך שלנו, כאנשים, עדיין ארוכה, אבל פה ושם יש ניצוצות של תגליות, חיפוש, למידה. והן מעניינות ממש כשם שהן מפחידות ונסתרות.
מאז ומתמיד אהבתי ספרים שנתנו לי לחיות בעולם שאינו רק גשמי. אם בצעירותי קראתי בשקיקה את הסופרים הדרום אמריקאיים שהיטיבו לפלרטט עם המציאות והדמיון, ונתנו דרור ומקום למציאות חלופית, לאחרונה מצאתי כמה ספרים נוספים שאפילו דונה פלור היתה אוהבת…
עשתונות – הספר החדש של אופיר טושה גפלה הוא פלא שמהתל בכל מה שאנו יודעים בקשר למציאות, חלום, הדחקה, מוות, ואולי יותר מכל – הזמן כפי שאנו תופסים אותו. כל מילה שלי מיותרת – רוצו לקרוא.
מחלת האבנים – מילנה אגוס – אשה אחת שמצליחה לגעת בשאלת השאלות לגבי הפנטזיות שלנו.
אקבדורה – מיקלה מורג'ה – אקבדורה היא אישה שתפקידה לשחרר גוססים מעול החיים. כמו מחלת האבנים, מקורו של הספר בסרדיניה, על שלל כישופיה, אמונותיה וסודותיה האפלים.
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים – רנסום ריגס. לא ברור לי עד עכשיו האם זהו ספר ילדים או מבוגרים, אבל הפנטזיה שבו לוקחת אותנו לעולם שהרבה מעבר לדמיוננו הפרוע ביותר.
ואם עדיין לא קראתם, אהבתי גם את אשתו של הנוסע בזמן (אודרי ניפנגר), טעמה העצוב של עוגת הלימון (איימי בנדר), אמנות ההקשבה לקצב פעימות הלב (יאן פיליפ סנדקר), שהצליחו, כל אחד בדרכו, לרגש, לתת נוכחות ואיכות מיוחדת לדמויות.
זקוקים לעוד קצת סוריאליזם, מהדור הקודם (אם כי הוא מוגדר כריאליזם מאגי)? אל תוותרו על הספרים של ג'ורג' אמאדו (גבריאלה, ציפורן וקינמון, וכמובן דונה פלור ושני בעליה), איזבל איינדה (בית הרוחות, פאולה, אווה לונה ועוד), וכמובן מארקס שהיריעה קטנה מלהכיל את יצירות המופת שלו ודמויותיו המופלאות.
ואם טרם קראתם את דון קישוט, בתרגום החדש (יחסית) – תנו לעצכם להיסחף עם יצירה בת אלמוות, שנותנת את הכבוד הראוי לחלומות, פנטזיות וחשוב מכל – לאהבה.
ואל תשכחו אף פעם – שאילולא הפנטזיות, החלומות והיקומים המקבילים חיינו היו לבטח כה אפורים שאפילו הספרים לא היו מצליחים לגעת בנו כך…
מה דעתכם? אשמח לשמוע