אח, התמימות שהייתה לי בגיל 10. הייתי חולמת במשך שעות על שמלות מנופחות ואבירים עשויים ללא חת, הייתי מדמיינת שמקל הקסמים של דבי וגבי נמצא ברשותי, שאני נראית ואינה נראית, שיש לי כוחות על טבעיים. הייתי בטוחה שיש לי ידיים (וסבלנות) ליצור דברים יפים. הייתי רוקמת ציורים על בדים, למדתי לסרוג, הייתי קושרת קשרים שיצרו צמידים מחוטי רקמה, מכינה תליונים מפימו. עם השנים הבנתי במה כדאי לי להתמקד, ופימו זה לא. זה הסתיים בגיל 17, בג'ינס משופשף שעל כולו רשמתי מילות שירים אהובים וצעדתי איתו בגאון לבית הספר, במחשבה שאני התגלמות היצירתיות עלי אדמות. זה לקח 10 דקות עד שהמורה לאזרחות זרק אותי מהכיתה.
הבנתי מאז את מקומי, לפחות בתחום הזה. רעיונות תמיד היו לי בשפע – הדרך להגשמתם ולמעשיותם מעט לקתה בחסר. אם רציתי להתמקד בצד האסתטי והצבעוני זה היה בא לידי ביטוי בביגוד, וגם במחברות שלי שתמיד היו צבעוניות להפליא. הייתי חייבת לנתב למקום כלשהוא את השאיפה ליצירתיות. יש סיכוי שזה היה גם המקום השפוי היחיד שהצלחתי למצוא בפקולטה האפורה להנדסה. כך או כך, נאלצתי לדגום את החנות בקריית הטכניון כדי למצוא עטים צבעוניים שיפארו מעט את מחברותי עתירות המספרים.
עוד מאז ימי דומינו העליזים, החנות השכונתית בה בזבזתי את כל דמי הכיס שלי, אני חובבת כל חנות פנאי, מכשירי כתיבה וערכות יצירה. הן תמיד מאפשרות לי לחזור לחלומות, לתמימות, לפלאי הילדות. מאז שיש לי ילדים, יש לי גם תירוץ לבדוק ולבחון חנויות כאלו.
גרפוס, במיקדו סנטר, היא חנות כזו בדיוק. שילוב של יצירה, פנאי ומכשירי כתיבה. כשהתחלתי ללמוד לתואר שני, לא הייתה ברירה ונאלצתי לבחון אותה, על קלסריה, עטיה, ודפיה הקסומים. בין סמסטר לסמסטר, בעוד הצטיידתי במגוון ערכות הכתיבה, רכשתי פאזל לבני, ערכת יצירה לבתי, והבטתי שוב ושוב בערגה בפימו הצבעוני. מיששתי דפים צבעוניים ואלו העלו בי זיכרונות עבר של מכתבים שנכתבו על ניירות מקושטים, והוכנסו למעטפות תואמות. בחנתי את סוגי הצבעים והעטים, העפרונות המקושטים, ושלל החפצים המעוצבים למשעי של ניקי.
השנה רכשתי שם לבני ילקוט חדש, באיכות מצוינת ואפילו במחיר לא רע בכלל (160 שקלים, כולל קלמר תואם, אם זכרוני אינו מטעני), וצירפתי חבילת טושים צבעוניים פלאיים לבתי חובבת הציור. כשהיא מציירת, קורה לא אחת שאני לוקחת כמה טושים ומנסה לבחון האם עדיין אני מתקשה להעביר מחשבות לצורה מוגדרת. התשובה היא כן. שוב אני נזכרת שגרפיקה לא הייתה המקצוע הכי חזק אצלי בטכניון. אבל אני, כרגיל, לא נותנת לעובדות להפריע לי לחלום.
אז מי אמר שאנחנו מנסים להגשים את עצמינו בשנית דרך הילדים? צדק. מי יודע? אולי בפעם הבאה אני אתגבר על פחדיי ואצא משם עם כמה חבילות פימו. בגרפוס תמיד אפשר למצוא משהו שייתן דרור לחלומות, לזיכרונות ילדות, ליצירתיות החבויה בנו. תמיד אהיה אסירת תודה לה על כך. וילדיי? ייצאו מכך מורווחים. הם, והחלומות הקטנים והקסומים שלהם…
גרפוס – אהרון בקר 8, טל' 03-6445433
מה דעתכם? אשמח לשמוע