כמדי שנה, חברה טובה ואני חוגגות יום הולדת משותף בקדחת קניות (אין שום דרך אחרת לתאר את השפעתנו זו על זו בנושא) ובארוחת ערב. השנה התחלנו את אחר הצהריים המשותף אצל נעמה טואטי, ולאחר שמדדנו חצי חנות (כל אחת. ביחד מדדנו את החנות כולה), יצאנו מרוצות ונינוחות. כמה קל היה לי להגדיר את החנות שלה, שכולה רגש ואהבה. משם עברנו לבדוק כמה חנויות בצפון הישן של תל אביב, כולל ביקור נוסטלגי ב"שיקמדיי". בשבע השנים שגרתי ממש במרחק שתי דקות ממנה, נהגתי לדגום אותה מדי פעם. הנה עוד דוגמא לחנות עם אנרגיה כל כך נכונה! תמיד מפתיעה, תמיד נעימה, וחסרת כל העמדת פנים. ברורה לי לגמרי.
בניגוד גמור לפתיחות, גישה בלתי אמצעית והרגשה חופשית שחווינו בחנויות, סיימנו את הערב בארוחת בשגב אקספרס. אם יש משהו טבעי לגמרי במסעדה הזו, פרט לכמה חומרי גלם, לא הצלחתי למצוא אותו. אנא עזרו לי!
ברגע שנכנסנו, הכנסתי את עצמי למצב כוננות, סבלנות ואיפוק. כללי המקום ברורים מאוד (הרבה יותר מהקונספט של המסעדה, לטעמי). ראשית, עליך להמתין על הספסל בשדרה. רעב, חוסר סבלנות או העובדה שהזמנת מקום שבועיים מראש לא יתנו למארחת לבלבל אותה, והיא תושיב אותך שם על אפך ועל חמתך. תקווה רק שחמתך לא איתך. אקספרס? חשבו שנית.
לאחר שכבר הוליכו אותך למקומך, כדאי שתיקח כמה נשימות עמוקות ותנסה להבין היכן אתה נמצא – במרפסת, בפטיו, בשדרה, תחת הכוכבים. לי לא ממש ברור איפה אני, אבל אני לגמרי זורמת עם הריחוף. זה הזמן לבחון את התפריט האימתני (קחו בחשבון שנדרשת מחצית השעה לקרוא את תפריט היום, תפריט הספיישלים, תפריט היינות והבירות, לא כולל את דקלום המלצות המלצרים, הסומלייה וכד'). לא מומלץ למתקשים להחליט.
כשהגיע מלצר היינות (אין סיכוי שהיו סומכים עלי בטעימת היין, אילו היו יודעים שאיני משתמשת תמיד במילה סומלייה), שכמיטב הפאסון, הציג את עצמו בשמו הפרטי, וממש התעקש לבחור עבורנו את קראף היין. הסומלייה (עקומת למידה, או לא?) חיכה עד ששתינו נטעם, ונתן לנו תחושה שאנו (ועוד 100 האורחים ששהו באותו הזמן במסעדה) אורחות כבוד הזוכות ליחס כל כך מיוחד ("בדרך כלל אני נותן רק לאורח אחד לטעום את היין ולהחליט עבור האחרים. במקרה שלכן, אני רוצה ששתיכן תטעמו"). אין כמו לסבו שיק.
יש לי הרגשה שבמסעדות מסוימות יש שימוש רק באוקטבות נמוכות בדיבור. בריטון, בס – מצוין. טנור ומעלה – לא עובד כאן (זה הזכיר לי ארוחה ב"מסה" – וכמה התאפקתי לא לגחך בעוד המלצרים לוחשים סביבי בקולות שמתאימים רק לסוג סרטים מסוים, וממש לא למסעדה. עד היום אין לי מושג מה הם אמרו, כלומר מלמלו). המלצר "האישי שלנו" (כמה חנופה אפשר להרעיף על אורחים? מסתבר שהרבה, וזה גם עובד) עבד נמרצות כדי לרצות אותנו. הגיש, שאל, התעניין, פינה, חייך, רשם, בדק, הקשיב, פינק במנה "על חשבון שגב" (באמת יפה מצדו של שגב לדאוג רק לנו באופן כל כך אישי, עד כדי כך שהתבייש לגשת בעצמו). חוץ מלעסות לנו את השכמות בזמן שאכלנו, הוא עשה כמעט הכול כדי שנרגיש טוב.
האוכל היה טעים, מיוחד, מוקפד. הצוות היה נחמד, אולי קצת נחמד מדי. העיצוב צעקני, ההמון משולהב, העיניים לא מצליחות לנוח לרגע, וכך גם הקשר עם המלצר. האמת? התעייפתי מכל האקספרס הזה. אני מתקשה להגדיר את המסעדה הזו, גם בפעם החמישית שלי בה. אז איך אומרים טעים? עמוס בגירויים? מצועצע? מעוצב? מדויק? מקצועי? מעניין? אולי פשוט אתן לליידי מיס קיר לומר זאת במקומי…
שגב אקספרס – הברזל 38. טל' 057-9443115. לאתר
מה דעתכם? אשמח לשמוע